רש"י על מנחות ס״ט א:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על מנחות ס״ח ע״ב:כ״ו רש"י על מנחות ס״ט ע״א:ב׳ »

1 מנחות פתח ↗

בִּכּוּרִים לְפֵירָא קָא אָמְרִינַן? לְמִזְבֵּחַ קָא אָמְרִינַן! וְהָא אָכֵיל לֵהּ מִזְבֵּחַ מִפֵּירֵי דְּהָא שַׁתָּא.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

גוי שקצר כו'. הנה כ"כ בזה דמיירי שקצר ישראל בשדהו דאי לאו הכי הא אין שם קצירה על קצירתו כלל וכמו תולש וזהו באמת ר"ל מה דמבואר בפ"ו דכאן מי"א אם אמר קוצר ע"מ כו' דמבואר שם בירוש' ובדברי רבינו דהטעם משום דמתנה על מה שכתוב בתורה והנה לכאורה מה שייך זה הא זה החיוב ממילא בא והוה כהך דתמורה דכ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובהך דזבחים דף ע"ה ע"ב וכ"מ בזה וצ"ל דכיון דאינו חייב רק אם מתכוון לקצירה ועיין בסוף פ"ה גבי המעמר לכובעות וא"כ החיוב בא מחמת שמתכוון לקצירה לכך צ"ל הטעם משום דמתנה ע"מ שכתוב בתורה וא"כ לפי"ז גבי גוי כיון דמבואר בירוש' פ"א דתרומות ה"ב דאין לו מחשבה וא"כ לא הוה קצירתו קצירה כלל ועיין בע"ז דף מ"ג ע"א דמביא ראי' דגוי מבטל ע"ז של חבירו ולכאורה קשה הא אח"כ אמר שם דהוה יאוש רק מהאיסור לא מייאש וא"כ אין ראי' שיכול לבטל של חברו וכעין דמבואר בירוש' רפ"א דתרומות גבי אם יכול לתרום של הפקר וכ"כ בזה ואף דבאמת מוכח מדברי רבינו בהל' מלכים פ"ח ה"ט דגם ב"נ מצווה לנתוץ ע"ז ועיין בסנהדרין דף צ' ע"א דזה הוה מ"ע דע"ז וא"כ הוה בכלל אביזרייהו כמבואר שם דף ע"ד ע"ב וא"כ מה מועיל היאוש כיון דאף הוא חייב לנתצה אך כ"כ בח"א דמהני היאוש גם לענין קרבן שיתבטל מה שצריך דעת בעלים ובזה א"ש מ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ו ע"א גבי הך דצריך דעת בעלים מהך דקדושין דף נ"ה גבי בהמה שנמצאת ע"ש וזהו ג"כ שיטת רש"י דס"ל ב"ק דף ס"ו ע"ב גבי דגזל קרבן דחברי' דכ' שם לחד לישנא דלא עלה לבעלים הראשונים ג"כ ובאמת הטעם דלפני יאוש הא בעי דעת בעלים בהקרבה ולכך גם הבעלים אינם יוצאים בה אבל לאחר יאוש שוב לענין זה פקע דלא בעי דעתם ואז חזרה קרן לבעלים וזהו הך דשם דף ע"ו ע"א או י"ל דכ"כ במ"א דהא דצריך דעת תליא בהך דכריתות דף כ"ג ודף ז' ע"ב אם יכולים להביא קרבן חטאת על תנאי והטעם ג"כ משום דבעי דעת ור"ש ס"ל שם דיכול להביא ולכך מקשה כאן לר"ש דחזרה קרן לבעלים והירוש' דשקלים פ"ב ה"א דאמר שם דהבעלים הראשונים יוצאין בו שם נקט ואתיא כמ"ד סתם גנבה יאוש בעלים עכ"פ חזינן דמהני לזה יאוש אף דשם הדבר נשאר עליו וא"כ אמאי לא מהני ג"כ גבי גוי לענין שאחר יכול לבטל ע"ז שעבד ומה ראי' וע"כ צ"ל דיאוש תליא במחשבה לא מהני זה גבי וכמש"כ ובזה יש ליישב לשון רש"י סוכה ד"ל ע"א ד"ה סתם ע"ש וא"כ לא יהי' הקצירה שלו כלל דין קצירה ופטור כמו קרסמוה נמלים וגם אם נימא דיש קנין לגוי בא"י וא"כ הוה כמו חו"ל ואיך יתחייב אחר שנתגייר ועיין חולין דקל"ה ע"ב גבי שותפות עכו"ם דפוטר ובירושלמי כאן פ"ג וד' ה"ד מבואר שם דזה תליא במחלוקת דר' ורשב"ג ובתוספתא כאן פ"ב ופ"ג ורבינו הביא זה לקמן פ"ד הכ"ה גבי עוללות והטעם משום דרבינו ס"ל דעכ"פ קנין נכסים יש לו לגוי בא"י ונהי דאין עליו שם חו"ל מ"מ כיון דלקט שכחה ופיאה החיוב הוא רק בקצירה ושל עכו"ם אין עלי' שם קצירה משא"כ בעוללות וכ"כ בזה בח"א יע"ש לכן נראה דהא דס"ל לר"י דחייב בשכחה גבי נכרי שנתגייר ר"ל שקצרו ישראל ברשות הגוי ובפרט לר"י דס"ל לשיטת הירושלמי לקמן בפ"ה דדמאי דיש קנין לנכרי עיין תוס' מנחות דס"ו וכ"מ ובירושלמי פ"ד דפיאה ה"ו ובמה דאמר שם חד מ"ד דהא דמהני הפקר גוי זה רק אם ס"ל אין קנין ר"ל כך דמבואר בגיטין דף מ"ז ע"א דמ"ד אין קנין להפקיע ממעשרות ס"ל דיש קנין לחפור כו' ולכך מהני ההפקר ובירושלמי בגיטין שם ובדמאי פ"ה יליף לה מהך קרא דהארץ לא תמכר לצמיתות כו' ואם נימא דאין קנין לחפור שוב לא הוה מכירה כלל וכמו הך דב"מ דף ק"ט ע"א ומה דמבואר בירושלמי ספ"ד דגיטין קנה שדה ביובל כו' ואמר שם דאינו יכול לחפור בו כו' לא ר"ל כפי' הראשונים דזה תליא במחלוקת דר"י ור"ל רק דקאי אאם קנה בשנת היובל עצמו וכ"כ בזה בח"ב ועיין מ"ש רבינו בפיהמ"ש פ"ד דפיאה מ"ט דהך דהלקט והשכחה של גוי אתיא כר"מ דס"ל אין קנין ר"ל אף קנין נכסים דאל"ה כיון דהישראל לא קנאן אף אם מרחן הישראל ברשות גוי פטור עיין בדברי רבינו בהל' תרומות פ"א הי"א ובכורות דף י"א ע"ב דרק אם קנאן ישראל ומרחן אז חייב ושם פליגי רש"י ותוס' גבי אריס אם מרח הישראל בחלקו של גוי ועיין גיטין דף מ"ג ע"ב גבי אריסין ע"ש ברש"י אך שם אתיא כמ"ד יש קנין ורבינו הביא זה אסוריא בפ"א מהל' תרומות וכהך מחלוקת דחלה פ"ד מ"ז גבי אריסין בסוריא ומדברי רבינו שם בפיהמ"ש נראה דהמחלוקת הוה ג"כ בשותפין משום דס"ל דאריס יש לו חלק גם בקרקע השמטה ועי' בדברי רבינו בפיהמ"ש פ"ה דפיאה מ"ה גבי שקיבלו דמפרש שם דזה הוה כמו כהן ולוי שקנו את הזרע לא מטעם שיש לו חלק בקרקע וצ"ל דמבואר בב"מ דף ע"ג דהקרקע משועבד להם רק עד שעה שהתבואה צריך שיהי' מונח שם ועי' ב"ק דף קי"ג ע"ב ברש"י ד"ה אריסותי' ושם ג"כ משום דאין להם ליטול מס רק לאחר שנוטלים מן השדה ועי' גיטין דף מ"ד ע"א הרי שאנסו כו' ואז אין על האריס שם בעה"ב ועי' מ"ש רבינו בהל' תרומות פ"ד ה"י דיכול לתרום שלא מדעת משום דתרומה תורמין קודם שיעקר הגורן כמבואר בירוש' מעשרות פ"ג ותוס' ב"ק דף צ"ד וכ"מ ואז יש על האריס עדיין שם בעה"ב משא"כ אח"כ ולכך הוצרך רבינו זה הטעם ולקמן אבאר זה ע”כ השמטה ואף דבגיטין דף מ"ז ע"ב מבואר להיפך דחלק של ישראל חייב אף בסוריא צריך לחלק בין היכא שהם שותפים מחמת ירושה דאז לא שיעבדו זה לזה חלקם ובין שהם נשתתפו דאז כל קלח וקלח של שותפות ולא מיקרי שדה של ישראל כלל ועיין בירושלמי שביעית פ"י ה"ו ובירושלמי דמאי פ"ו ה"י ובסוטה דף מ"ג ע"ב ובירושלמי שם אך רבינו ז"ל בחיבורו חזר בו וס"ל דרק אריס אף דיש לו חלק בקרקע זה רק לענין הקמה אבל לא בעצם הקרקע וכן מבואר בירושלמי פ"ה דמעשרות סה"ד רק זה השמיט רבינו מה דמבואר בגיטין שם דגם באריסי בתי אבות כן ועיין בירושלמי חלה פ"ד דס"ל ג"כ דר"א לא מחייב רק באריסי בתי אבות ולר"ג גם בזה פטור ובירושלמי ספ"א דביכורים הוה מחלוקת בזה אם אריסי בתי אבות מביאין וקורין אם זה הוה בגדר אדמתך אך י"ל דהוה כהך דנדרים דף מ"ו ע"ב גבי דמקבל בטסקא ע"ש בר"ן. אבל לגבי מירוח הישראל אף דאריס מחוייב ליתן לבעל הקרקע ממורח בכרי כמבואר ב"מ דף ק"ה מ"מ הוה רק כמו חלקו של גוי ולא שייך בזה ברירה דכ"ז שלא נתן להגוי אין להישראל כלום וכעין זה כתבו התוס' ביצה דף כ"א ע"א ד"ה חזינן. ולכך ס"ל לרבינו בפיהמ"ש בפיאה שם דכיון דהוה נתינה בטעות הוה עדיין של גוי ובחיבורו חזר בו וזה תליא אם מקח טעות אם הוה כמו הלואה או גזל עיין ב"מ דף ס"ז ע"א גבי פירות ותוס' ב"ק דף קי"ב ע"א גבי ריבית דהיכא דהוה טעות מחמת איסור הוה כמו גזל וכ"כ בזה בח"א בהל' אישות פכ"ד ובזה מדוייק לשון הגמרא דכתובות דף ק"א ע"ב דנקט אלמנה אשה גמורה ולמה לא נקט ג"כ שאר חייבי לאוין כמו במשנה אך משום דעיין בהל' איסורי מזבח פ"א ה"ג ובהל' תמורה פ"א ה"ב דס"ל להראב"ד ז"ל דטעות באיסור הוה הקדש טעות ע"ש ותוס' ב"מ דף קט"ו ע"ב ונדרים דף ל"ד ע"א איסורא לא בעינא דליקני ואף דבמנחות דף מ"ט ע"א מבואר דבאומר מותר לא מיקרי עקירה בטעות י"ל דכ"כ בח"א דזה רק היכא דחייב מלקות וכדמוכח מהך ירושלמי דנזיר פ"ה גבי מקדיש תמימים לבדה"ב ושם בפ"ב ה"א כיון שיודע שכל הממיר לוקה ע"ש וגבי מחשב בקדשים מבואר בזבחים דף כ"ט ע"ב דלמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו לא לקי ולכך לא הוה זה עקירה בטעות ובאמת בירושלמי פסחים פ"ו סה"ו הוה מחלוקת דאמוראי גבי שלמים לשם פסח וסבר שמותר לשנות דר"י ס"ל שם דהוה בעשייתו מצוה והטעם דר"י ס"ל דזה הוה טעות כיון דהוא איסור ובפרט לר"א דסבירא ליה דשלמים לשם פסח פסול ודאי דעבר בלאו כמבואר בתוספתא סוף פי"ב דקרבנות ופ"ד דמכות ועיין רש"י זבחים דף ב' ע"ב ומנחות דף ב' ע"ב ובדברי רבינו פי"ח דהל' פסוהמו"ק ה"ב ובספרי פרשת עקב פסקא מ"א דיליף מהך דלעבדו אזהרה לכהנים שלא יהא לבם כו' והנה זה נ"ל דאף אי נימא דעקירה בטעות לא הוה עקירה מ"מ לא עדיף מסתם וכ"כ דסתם גבי פסח וחטאת לא יצא והא דמקשה הגמרא שם בפסחים דף ע"ב ע"א ש"מ עקירה כו' ר"ל דאל"כ הוה כמו עשה מצוה כיון דעכ"פ כשר אך באמת מדברי הירושלמי פסחים פ"ה ה"ב וה"ג משמע דסבירא ליה דגבי פסח סתמא פסול וכעין שיטת רבינו בהל' פסוהמו"ק פרק ט"ו הלכה י"א גבי פסח לשם חולין ע"ש והטעם משום הך קרא דע"ז דף כ"ז ע"א ועשה פסח כו' ע"ש והאי קרא יתירא ואם כן סבירא ליה להירושלמי דגבי פסח סתמא פסול וה"ה עקירה בטעות ובאמת י"ל כמו דאמרינן בפסחים דף ס' ע"ב דפסח סתמא לאו להני אוכלין קאי משום דיכולין לימשך ע"ש וא"כ כיון דקי"ל בפסחים דף ע"ג ובירושלמי שם דאם משכו כולם מפסח קרב שלמים וכשר ואם כן השחיטה שלו לא הוה סתמא לשם פסח וכמש"כ לעיל גבי קרבן ציבור משום דסכין מושכתו ולכך דייק רבינו בהל' פסוהמו"ק פט"ו סהי"א ששחטו ולא שאר עבודות ולכך פסק ג"כ בהלכות ק"פ פ"ד ה"ו דהשני יקרב שלמים משום דהוה כמו משך ועיין תמורה דף כ"ג ע"א גבי הך מחלוקת דר"א ור"ה ועיין מה דסבירא ליה לרבינו בהל' ק"פ פ"ד ה"ג במש"כ שם אם שחטו אחר שנודע ע"ש ולכאורה תמוה כיון דאנן פסקינן דאין משיכה לאחר שחיטה מה נ"מ בין אם שחטו עד שלא ידע אם משידע וצ"ל כך דרבינו ס"ל כשיטת רש"י בפסחים דף ס"ד דנהי דלא בעי עקירה גבי פסח זה רק בסתם אבל בפירש לשם פסח לא והנה אנן קי"ל דעקירה בטעות לא הוה עקירה והוה כסתמא ואם כן נמצא דאם לא ידע שנמשך הא דשחטו לשם פסח הוה כמו בטעות ולכך לא מיקרי פסול הגוף משא"כ אם ידע שמשך ומכל מקום שחטו לשם פסח לא מהני והוה פסול הגוף וא"ש. עכ"פ הרי מבואר דזה הוה כסתמא. ולכך שם אף באומר מותר ג"כ חייב משא"כ בשלמים לשם פסח ואז אם עקירה בטעות לא הוה עקירה כשר ושפיר יש בעשייתו מצוה. וא"כ לפי"ז כל היכא דטעה באיסור לאו הוה טעות והנה זה רק אם נימא דבטל הדבר אז לא עשה האיסור. והנה לפי שיטת רבינו בהל' אס"ב פי"ז ה"ב וג' דגבי גרושה לכהן הדיוט אינו חייב רק ע"י קדושין ונישואין ובאלמנה לכה"ג גם בלא זה חייב ולכך גבי גרושה לכהן הדיוט ודאי אם לא הכיר בה יהי' קדושי טעות משא"כ באלמנה לכה"ג וא"ש לשון הגמרא. עכ"פ דהיכא דהוה טעות הוה כמו גזל ובתוס' ב"ק דף מ"ה וב"ב דף צ"ב ע"ב בתוס' וכ"מ בזה ועיין ב"ב דף קמ"ו גבי שבח סבלונות אם חוזר אם זה הוה כמו טעות וב"ק דף ס"ח ע"א כשהקנה לשלושים יום דלא הוה מכירה גמורה לענין ד' וה' ובחולין דף קל"ח ע"א גבי ראשית הגז ומכל מקום מבואר בב"ק דף ע"ט ע"א דשלח סבלונות בבית חמיו הוה מכירה לענין ד' וה' ובמ"א אבאר זה וס"ל לרבינו בחיבורו דזה נכלל בכלל טעות דקי"ל דא"צ להחזיר לו. ואם כן הוה כמו שקנה הישראל מן הגוי ואם מרחו חייב במעשרות ועיין במש"כ הרמב"ן ז"ל סוכה דף ל' גבי גזל עכו"ם למ"ד דשרי אם מיקרי שלו ובירושלמי פ"א דביכורים ה"א גבי תחת רה"ר ורה"י דאף דאין כאן גזל מכל מקום לא הוה שלו ויהי' נ"מ אם כה"ג הוה מירוח חיוב וכמו הך דירושלמי רפ"א דתרומות וכ"כ בזה וכמו דחזינן דמירוח הפקר והקדש פוטר ה"נ יכול לחייב כה"ג ואין עליו שם הפקר רק אינו שלו ועיין תוס' יבמות דף פ"ח ע"א ד"ה אי דהקדש בדה"ב אין עליו רשות הבעלים ותוס' ב"ק דף ע"ו ותמורה דף ל"ב ע"א אך בירושלמי פ"א דמעשרות מבואר להיפך דלא יצא מרשות הבעלים וכן סבירא ליה להירושלמי ב"ק פ"ז דהמקדיש אינו כמוכר והפודה אינו כלוקח ובמ"א אבאר זה ובאמת לר"י דסבירא ליה יש קנין הוא הוה קצירת חו"ל ואיך מחייב בשכחה אף אחר שנתגייר ועיין בר"ש כאן פ"ה מ"ה דהטעם משום דעכשיו הוה שדך ואף דבשעה שקצר הוה פירות חו"ל ובפרט גבי מתנות עניים דמבואר בספרי פרשת עקב פסקא מ"א דרק לאחר ירושה וישיבה אז חייב בזה ועיין קידושין דף ל"ט ע"א פרט לחו"ל ר"ל לא בגדר פטור רק דזה אינו בכלל שדה ורש"י חולין דף קל"ו ע"א מה דמחלק שם ובפרט למה דמבואר בערכין דף כ"ט ע"א דקרקע של חו"ל אין שם קרקע עלי' ובאמת נראה דאף לס"ד דגמרא דמנחות דף ס"ו ע"ב דר"ע ס"ל דאין מירוח הקדש פוטר בזה מודה דאם הקדיש מחובר עד שלא הביא שליש ופדה אחר שהביא שליש פטור לפי מה דס"ל בחולין דף קל"ו ומה דלא מוקי הגמרא כן במנחות שם הך דאמרו לו פודה כו' דמיירי כה"ג משום דגמרא דילן גרס בחולין שם דר"ע ס"ל דלא אזלינן בתר שליש הראשון והירוש' בפ"ה דמעשרות ה"ד גרס להיפך וכן בפיאה פ"ד ה"ה. והנה במעשרות שם פ"ה מ"ה לפי' הר"ש שם פליגי ג"כ ר' ורבנן בהך פלוגתא דר' ס"ל דלא אזלינן בתר שליש הראשון ע"ש ולפי גירסת הירושלמי שפיר י"ל הך דמנחות דף ס"ו ע"ב הנ"ל דקאי אהקדישה במחובר ופדאו ולכך ס"ל להירושלמי פ"ג דחלה כהך דכהנא דאין מירוח הקדש פוטר לר"ע ובאמת לפי"ז קשה למה גבי חלה כה"ג חייב דלגבי מחוברין אין נ"מ בין חלה למעשרות דלא חל שם מעשר עליהם ומ"מ ההקדש מפקיע אותם וזה דוחק לומר משום דמשכחת לה במחובר כעין הך דמנחות דף ע' ע"א גבי שבולת שמרחה בכרי דחל שם תרומה עלי' ולכך מבואר בנדה דף נ"א דמחשבת חבור שמה מחשבה לענין מעשרות משום דיש עליהם גדר מעשרות ועיין ברש"י קדושין דף ס"ב ע"א דכ' שם בד"ה ונתלשו דחל שם תרומה עליהם למפרע אך בתוספתא תרומות פ"א מבואר להדיא דבמחובר לא חל עליהם שם תרומה וי"ל דזה תליא בהך דמנחות דף ע' הנ"ל כמש"כ גם י"ל דכיון דגבי חלה ליכא חיוב שיגרם במחובר דהא קי"ל דאף תבואה שלא הביאה שליש חייב בחלה כמבואר בחלה פ"א אך לר"א מאי וגם י"ל משום דחלה מחוסר הרבה מלאכות עיין ב"מ דף ע"ד ועיין תוס' נזיר דף י"ב ע"א אם גם גבי חלה בקמח שייך לומר בידו ע"ש וזה תליא אם זה הוה כמו פנים חדשות גבי קמח כשיהי' עיסה וכעין הך דקדושין דף ס"ב ע"ב גבי שפחה ובירושלמי פ"א דחלה ה"א מבואר שם דגם קמחים מצטרפים לחלה ע"ש ובפ"ג דחלה מ"א ובר"ש שם דגם על הקמח חל עליו שם טבל של חלה כשנתגלגל עם העיסה אך באמת הירושלמי שם אמר דלכך פטור מן המעשר וחייב בחלה דהכי אשכחן גבי ז' שכבשו וז' שחלקו ור"ל דס"ל דכיון שפדה אח"כ אותן הוה כמו א"י קודם כבוש וחילוק דהקדש הוא כן דהרי אין לו בעלים מיוחדים וכעין הך דיומא דף י"ב ע"א ורש"י כתובות דף כ"ה ע"א ד"ה ולא נתחייבו דדגנך היינו המיוחד לך וה"נ כן לכך פטורים מן המעשר דזה לא מיקרי מיוחד לך וחייבים בחלה והנה לפי מש"כ דשם ארץ ושדה אם שייך בחו"ל יהי' נ"מ גם כן להך דמבואר במנחות דף ס"ח ע"ב דאין מביאין מנחות קודם לעומר כו' וע"ש דף פ"ד ע"ב דיליף מקרא דבכורי קציר כו' דקודם לכל המנחות והנסכים עומר ושתי הלחם ע"ש. והנה דברי הגמרא דמנחות דף ס"ח ע"ב צריכין ביאור במה דאמר יתיב ר"ט כו' ע"ש בתוס' ד"ה לא דלמה לו להאריך לימא הטעם דאסור משום משקה ישראל אך באמת כך דהנה בר"ה דף ז' ע"ב ודף ט"ז ע"א ופסחים דף ע"ז ותוס' מנחות דף מ"ח ע"ב בד"ה כבשי משמע דשתי הלחם הוה מתיר לא משום שצריך שיהיו הם חדשים רק דהם מתירים והנה במנחות דף ה' ע"ב נקט הטעם משום דשתי הלחם נקראים בכורים לכך לא יביא קודם להם וכן כתב רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ה ה"י ובגמרא דף פ"ג ע"ב נקט שם מטעם חדשה וכן שם דף פ"ד ע"ב. והנה באמת כ"כ בזה בח"ב שינוי מהמשנה דמנחות דף ס"ח ע"ב דנקט שם גבי בכורים קודם לשתי הלחם וכן לשון רבינו בהל' תמידין ומוספין פ"ז ובמשנה דבכורים פ"א ובסוף פ"ד דחלה וכן הוא בדברי רבינו בהל' בכורים פ"ב ה"ו נקט קודם לעצרת. והנה באמת יהי' נ"מ לפי מה דפסקינן דאם הביא מן הישן כשר אם הביא שתי הלחם מן הישן או לא הביא כלל אם יכול להקריב מנחה חדשה וכן אם נימא דכבשים הוא דמתירין למנחה חדשה אם הביא שתי הלחם בפ"ע מה יהיה הדין של מנחה חדשה אם מותר להקריב לכתחילה ובאמת כ"כ די"ל מה דמבואר בגמרא דמנחות דף פ"ג ע"ב דעומר ושתי הלחם הבא מן הישן כשר ר"ל כך דהביא נסכים חדשים קודם לעומר או מנחה חדשה קודם לשתי הלחם דע"י זה נעשה העומר ושתי הלחם ישן מ"מ כשר ובתו"כ פרשת ויקרא יליף זה מקרא. והנה גבי בכורים מדברי רבינו בהל' בכורים ומלשון המשנה ספ"ד דחלה נראה דס"ל דביכורים צריך להיות דוקא בעצרת מלבד טעם דשתי הלחם ונ"מ דאף אם נימא דשתי הלחם מתירין שלא כסדרן עי' מנחות דף ס"ח ע"ב וגם אם נימא דדי בהנצה דעלה כמבואר שם דף ס"ט ע"א מכל מקום לא יביא ביכורים קודם לעצרת אם חנטו הפירות לאחר ר"ה וזה ר"ל רבינו בהל' ביכורים פ"ב הלכה ו' שהביכורים שבכרו אחר חנוכה כו' ויניחם עד אחר העצרת כו' ולא מטעם שתי הלחם רק מטעם עצרת ומ"ש שם הראב"ד מחמת ט"ו בשבט חדא דרבינו סבירא ליה דלא לכל מילי אזלינן בתר ט"ו בשבט כמו לענין שמיטה דאזלינן בתר ר"ה וגם דרק אם חנטו הפירות והביכורים ר"ל לקרות עליהם שם ביכורים קודם חנטת פירות דדי אף פגין כמבואר בירושלמי רפ"ג דביכורים. והנה מרש"י מנחות דף ס"ט ע"א ד"ה למזבח מבואר כך דיש שני טעמים על קודם לשתי הלחם אחד משום דהוא מתיר והב' שיהי' הוא לגבי המזבח ביכורים ובהך דמתיר י"ל דגם שלא כסידרן מתיר ושוב יכול להביא ביכורים דאין עליהם שם קרבן וכן נסכי יין לשיטת רבינו בהל' מעה"ק פ"ב ובהל' איסורי מזבח גבי מלח ועיין מנחות דף ע"ד ע"ב ודף ק"ז והך דנסכים י"ל דקאי על נסכי שמן או על נסכי יין ומטעם מתיר אך מהך דדף פ"ד ע"ב משמע מטעם דהם קודמין וי"ל שם קאי אשמן אך להתיר למזבח בזה לא מהני התרה שלא כסדרן אך יהיה נ"מ כגון אם עבר והביא מנחה מן החדש קודם לשתי הלחם דשוב אהני דעבר עליהם שתי הלחם שלא כסדרן מותר להביא לכתחילה וכן נ"מ לגבי מנחה של סוטה דאף דמרבה בדף פ"ד ע"ב גם של שעורים לא יביא קודם לשתי הלחם ור"ל אף דהא המזבח כבר טעם מפרי חדש דעומר מכל מקום קודם שתי הלחם אסור מטעם מתיר ואם כן אם עבר ב' הלחם שלא כסדרן מותר להביא קודם ב' הלחם. והנה זה ודאי אף נסכים דעבר עליהם שתי הלחם שלא כסדרן אסור להביאן קודם לעומר דגבי עומר ג"כ יש טעם דביכורים ע"ש דף פ"ד ע"א אך רבינו מפרש פי' אחר בגמרא דמנחות דף ס"ט בהך מי סברת ר"ל כך דהנה רבינו בפ"ח מהלכות תמידין ומוספין ה"ב פסק דמותר להביא מן העלי' וא"צ להביא חדש ע"ש ואף דסתם משנה פסקה דפסול כ"כ דסבירא ליה דיש ב' מיני ישן אחד מה שהעומר ושתי הלחם דאשתקד התירו וזה בודאי פסול והב' היכא דהשריש אחר העומר ושתי הלחם דאשתקד והני אף דלענין דין הם שייך לאשתקד מכל מקום לענין זה י"ל דעומר ושתי הלחם בא מהם וזהו כונת הגמרא דמנחות דף פ"ד ע"א גבי שביעית ומחלוקת דאמוראי בירושלמי דחלה פ"א סה"א ע"ש דאמר הטעם משום דאין עליהם שם ביכורים וזהו גם כן כונת הגמרא במנחות דף ס"ט מי סברת ביכורים לפרי כו' למזבח כו' ור"ל כך דהא גם עומר בעי ביכורים כמש"כ ואמר דלא דבעי ביכורים לפרי דהאי שתא ר"ל שיהי' הוא החדש מהפירות וא"כ לפי"ז הני דאשריש קודם לשתי הלחם דאשתקד יכול להביא לשם עומר בשנה החדשה דמפירות שנה זו הוא חדש דזה לא רק דבעי שהמזבח לא טעם מהפירות דהוה חדשים כמו העומר ואם יביא מהני פירות שנשרשו קודם שתי הלחם ולענין דינא יש עליהם שם של שנה העברה וכבר טעם המזבח מפירותיהם זהו כונת הגמרא ומ"מ סבירא ליה לרבינו דדיעבד הם כשרים והך משנה דמן הישן ר"ל שהתיר הב' הלחם שעבר וגם י"ל משום הך דרשה דתביאו והמשנה י"ל דאתיא כר"א דמצריך בשבת דף קל"א ע"א לדרשה אחריתי וזה נ"ל דאף לשיטת רבינו הנך דהשרישו לאחר העומר דשנה שעבר לענין קצירה מותר לקוצרם קודם העומר דעכשיו כיון דלכתחילה לא יביא מהם העומר וכמו גבי בית העמקים עי' תוס' מנחות דף ס"ח ע"א וזהו מה דר"ל במנחות דף ע"א והובא בדברי רבינו פ"ז מהל' תמידין ומוספין ה"ח דיביא מן העומרים ואיך משכחת לה הא אסור לקצור וע"כ כה"ג. והנה זה נ"ל דזה רק גבי שעורים כיון דמביא מהם אבל גבי חטים כיון דבלא זה אין מביאין מהם שוב אסור לקצור אף מהני דלכתחילה לא יביא ובזה א"ש מ"ש התוס' בדף ס"ח שם מהתוספתא וכ"כ בזה. והנה זה נ"ל דאף אם נימא דחדש מותר בחו"ל מ"מ אם הביא מנחה חדשה של חו"ל קודם לעומר אף דיעבד פסול ובזה א"ש דלכך לא אמר הגמרא הטעם משום משקה ישראל דנ"מ לכה"ג ולא דמי לנסכים דשם אין שם חדש כלל עליהם ואף דאם כן למה לא אמרינן בהך דמנחות דף ה' ע"ב דעומר מתיר חדש בחו"ל לענין הבאת מנחה דמארץ ישראל אסור להביא מנחות מפירות שביעית כמבואר בתו"כ פרשת בהר ותוספתא דמנחות פ"ח אך התוספתא כ"כ די"ל דקאי אפירות שביעית לאחר הביעור אך בתו"כ מבואר כן ועיין מנחות דף פ"ד. והנה גבי ביכורים אם מביאין בשביעית לפי מש"כ דגם בשביעית אסור לגרום למעט באכילתה כמש"כ רבינו בפיהמ"ש ספ"ח דשביעית והנה בזבחים דף פ"ח חשיב ביכורים רק לא חשיב פירות שביעית ובתוספתא פ"ט דמנחות חשיב פירות שביעית ולא חשיב ביכורים ע"ש וע"כ משום דלא נהגי ועיין מנחות דף ע"ז ע"ב דאמר שם דאין דנין מתרומת ביכורים משום דיש אחריה תרומה ואם איתא הא משכחת לה בפירות שביעית דליכא אחריה תרומה אך יש לדחות דהנה קשה דאיך אמר דת"מ אין אחריה תרומה הא יש אחריה חלה והיא ג"כ נקראת תרומה כמבואר שם ובקדושין דף נ"ג וכ"מ אך באמת כך הנה מבואר בירושלמי דמאי פ"ה ה"א דבדין הוא דחלה תקדים לראשון ואם כן חלה קודמת למעשר ראשון ובזה א"ש מה שפסק רבינו בהל' ביכורים דמעש"ש חייב בחלה בפ"ו ה"ד אף דסבירא ליה דהוא ממון גבוה משום דכיון דהוא קודם למעש"ש ס"ל כדאמרינן בירושלמי שם דכל הקודם את חברו חברו מתחייב בו וה"נ כן ולכך אמרינן במנחות הנ"ל דת"מ אין אחריה כלום אבל ביכורים אף בשביעית י"ל דיש אחריה תרומה דהיינו חלה וא"ש אך באמת זה תליא אם ביכורים יש עליהם שם קדשי מקדש או קדשי גבול כמבואר בירושלמי פ"א דביכורים וכ"מ עיין רשב"ם ב"ב דף ע"ט ומנחות דף נ"ח וכ"מ בזה ולקמן בהל' ביכורים אבאר זה עכ"פ לכאורה קשה למה לא מתרץ הגמרא כן במנחות שם דנ"מ לענין קרבן דהעומר מתיר של חו"ל כמש"כ אך באמת הנה כבר עמד הר"ש בפ"ט דשביעית סוף מ"ט דהא נ"מ ג"כ לענין אם נשרש אחר עומר הבא והביא שליש קודם שביעית דהעומר מתיר אף לר"ע אך באמת כך דהנה רבינו ז"ל בפיהמ"ש על הך דמנחות דף ס"ח ע"ב מפרש שם דמה שהעומר מתיר מכללו אצל הדיוט ר"ל לענין קצירה ע"ש ולכאורה כונתו כס"ד במנחות דף ה' ע"א דיום ט"ז אף קודם לעומר ואף אם נימא דרק עומר מתיר מכל מקום המנחה כשרה וסבירא ליה דהטעם הוא משום דקצירה מתרת לקצור עיין מנחות דף ע' ע"ב ובירושלמי פ"א דחלה ה"א ע"ש ומשום דסבירא לי' דמה שאחר העומר מותר זה לא מיקרי הותר מכללו כיון דהדין הוא כן עיין במה דפליגי בפסחים דף כ"ג ע"ב גבי חלב אם מיקרי הותר מכללו ועיין תוס' זבחים דף ט"ז ע"ב ועיין ברא"ש יומא פ"ח מה שמביא שם בשם הראב"ד לחלק בין היתר שבת אצל סכנת נפשות ובין היתר שאר איסורים ור"ל דמה שמותר להחולה עצמו זה לא מיקרי כלל היתר רק מה שמותר לאחרים שיעשו בשבילו אף שבשביל עצמן הם מוזהרים ולכך שבת מיקרי הותרה מכללו ולא נבלה דנבלה ההיתר הוא רק להחולה עצמו וגם שם בשבת הותר גם מכשירי הדברים ובשאר דברים לא הותר רק עצם הדבר וזהו מה דמבואר ביומא דף פ"א דעינוי לא הותר מכללו ר"ל ג"כ כן דהא לפי שיטת רבינו בהל' עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ז משמע דלגבי המוליך את השעיר א"צ שיהא מסוכן לעינוי ועיין בתו"י יומא דף ס"ז ע"א אך י"ל דר"ל אם על ידי ההליכה יהא מסוכן ועיין מו"ק דף ט' ע"א דר"ל דעינוי נדחה מפני מקדש וגם לפי שיטת הראשונים דה' עינויים הוה מה"ת א"כ משכחת לה רחיצה שהותרה במקדש וזה אין לומר דהוה כמו טבילת ב"ק עיין יומא דף פ"ח ע"א בתוס' דלא מיקרי כלל רחיצה דזה לא שייך רק בדבר דע"י סיבה נעשה זה כמו טבילת מצוה וכדומה אבל כאן כיון דעיקר הדין הוא על יום הכפורים ולא סיבה לא שייך זה ובזה א"ש מ"ש התוס' סנהדרין דף ד' ע"ב ד"ה דרך בישול מהך דאיסור חל על איסור ועיין בכורות דף ו' ע"ב דזה לא שייך רק למסקנא דאיסור אחר הוא רק ע"י סיבה אז שפיר אמרינן איסור חל על איסור אבל היכא דא"א לאיסור זה שיהא נעשה בלתי איסור אחר לא שייך זה כלל שיחול הדבר ע"י פעולתו ולא דמי למש"כ התוס' חולין דף צ' ע"א גבי גיד הנשה בד"ה אלמא דחל על אבר מן החי וע"ש בתוס' ד"ה קדשים דע"כ צריך לחול מחיים ולא הוה כמו טריפה די"ל דלא חל רק לאחר שחיטה ע"ש דף ק"ג ותוס' שם דף ל"ז ע"ב ד"ה ומה בסה"ד ע"ש ויהיה נ"מ אם תלש ג"ה מחיים ואכל אם נימא דיש בגידין בנותן טעם ואם יש עליו שם אבר לשיטת רבינו בהל' מאא"ס אם חייב שנים אך שם זה חל ממילא לא ע"י פעולה משא"כ הכא ובזה א"ש גם כן מ"ש התוס' גיטין דף ל"ח ע"א ד"ה כל דהיכא דאינו יכול להשתעבד אינו עובר על עשה ואם כן נימא הכי גם גבי חציו עבד וחציו בן חורין אך זה לא שייך רק היכא דנעשה ממילא על ידי סיבה דהדין שמצוה לקיים דברי המת הוא דין כללי וממילא חל גם על זה משא"כ כאן ועיין מש"כ רש"י ברכות דף כ' ע"א גבי טומאה וכן הוה הדין בהך דמנחות דף ה' ע"ב שכן מצותו בכך ובכריתות דף י"ד ע"א גבי יום הכפורים ובזה א"ש גם כן מה דבשבת דף קל"א ע"א לא חשיב לר"א לחה"פ ועי' פסחים דף ע"ז ע"א בתוס' ד"ה שכן ועיין פסחים דף מ"ז ע"א ומנחות דף מ"ז ודף ע"ב היכי סבירא ליה לר"א אם תנור מקדש אך שם רק גבי שתי הלחם ורש"י בשבת שם נקט אפיה ותוס' מנחות דף מ"ו ע"א ד"ה ואיזה אך י"ל דנ"מ לשתי הלחם הבאות בפ"ע מן הבאות עם הזבח דאז לא קדשי כעין מ"ש התוס' שם ועיין מעילה דף ח' ע"א ושם י"ל דקאי אבאים בפ"ע וגם דלשיטת ר"א בשבת דף כ' בתוס' ד"ה איבעי לענין שבת תכף הוה אפיה והלחם עדיין לא קדוש ועי' תוס' מנחות דף נ"ז ע"ב ודף ע"ח ע"ב ד"ה פירסה. אך לר"א קשה דהוא לא בעי מכשירין שא"א ועיין תוס' חגיגה דף כ"ו ע"ב דהפת הי' נשאר בתנור ועיין בתו"כ פרשת אמור דרק לחה"פ הי' מעשיהם בפנים ולא ב' הלחם והטעם משום דשם בעי שיהא במקום זריזין מחמת חימוץ כמבואר פסחים דף ל"ו וגם משום דקדוש לאלתר משא"כ בב' הלחם דבעי כבשים. אך באמת לר"א כיון דעיקר הדין של לחה"פ הוא רק בשבת לא הוצרך על זה להשמיענו ועיין שבת דף קל"א ע"ב דלא מצריך שם קרא לר"א על שופר ביובל משום יוהכ"פ ועיין ר"ה דף ל' ע"א ע"ש גם י"ל להיפך דגבי לחה"פ גם ר"א מודה דלא דחי שבת אפיה כיון דא"א שיהי' זה הזמן דלעולם הוא בשבת וכמש"כ ולא דמי לב' הלחם לגבי יו"ט ובאמת למה לא חשיב בשבת שם לר"א ב' הלחם בעצרת לענין יו"ט אך באמת נ"ל דהנה בפסחים דף מ"ז ילפינן דאין אפיית ב' הלחם דוחה יו"ט משום הך דקרא דלכם ומהך קרא ג"כ ממעטינן במגילה דף ז' ע"ב מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעיו"ט ומרבינן מכשירין שא"א וגבי גבוה זה הוה גם כן רק בגדר מכשירין עיין בתוס' פסחים דף מ"ז ע"א וביצה דף כ"ז ע"ב דזה הוה פעולה שאינו בעצם הדבר כיון דמשלחן גבוה קזכו והפעולות הוא רק בגדר דין ולא מחמת תיקון האוכל ועיין חולין דף פ' ע"ב דשחיטת קדשים נקראת שחיטה שאינה ראויה דבעי זריקה ור"ל גם כן דהשחיטה הוה בגדר עבודה לא בגדר סילוק האיסור ולכך לא הוה רק כמו מכשירין ועיין שבת דף קל"ז ע"ב ושם בתוס' דף צ"ה ע"א ד"ה והרודה דר"א סבירא ליה דמכשירין דוחה יו"ט מכל מקום דלא כתוס' פסחים דף ס"ח ע"ב ובירושלמי שם ולכך יסבור דמותר לאפות בהל"ח ביו"ט. וע"כ משום מש"כ לעיל דהותר מכללו לא מיקרי זה משא"כ גבי מילה וחולה דגם אחרים דוחים שבת וזה ר"ל הך דפסחים דף ע"ב שניתנו לדחות אצל תינוקת ע"ש ועיין ירושלמי שבת פרק שמונה שרצים מה דמביא שם ראי' דאין מתרפאין מגילוי עריות מהך תו"כ פרשת ויקרא דהותר מכלל שבת ולא הותר מכלל נערה המאורסה ולפי מש"כ אין זה ראי' דעצם הדבר לא מיקרי הותר ועיין בפי' הראב"ד בתו"כ שם ומ"ש הרמב"ן במלחמות בסנהדרין פ"ח ועיין בחולין דף קט"ו ע"ב בתוס' ד"ה כלאי ודף ק"כ ע"א בד"ה חלב ע"ש וביבמות דף ע"ה ע"א דאמר שם דיולדת הותרה מכללה ע"ש ברש"י גם י"ל דר"ל כגון יוצא דופן דאין עלי' דין יולדת. לכן סבירא ליה לרבינו דרק זה מיקרי הותרה מכללה מה שיכול לקוצרם אף שיש עדיין איסור חדש וא"כ לפי"ז בהני דהשרישו אחר העומר הבא דכ"כ דבהם אין איסור קצירה כלל וכן בשביעית דאסור לקצור כדרך הקוצרים אף הני דהביאו שליש בששית לא שייך זה ההיתר ובזה א"ש ג"כ דברי רבינו בהל' תמידין ומוספין פ"ז הלכה כ' גבי תבואה שהיתה בקרקע כו' וחנטה עליה קודם שתי הלחם כו' ונקט הורצה והוא תמוה חדא דבתבואה הא אסור משום חדש לפני העומר וגם קודם לשתי הלחם הא בלא זה אם הביא כשר ומה שייך על זה לשון הורצה אך נ"ל דשם ר"ל כמו הך דרשב"פ במנחות דף ס"ט ע"ב גבי שיבולת שהביאה שליש לפני העומר ואף דשם פסק רבינו לחומרא זה רק בהביא שליש אבל אם נגמר כולו רק שהוסיפו על זה ליכא איסור חדש בודאי לאכילה רק מכל מקום לגבוה י"ל דאף דיעבד אסור קודם לשתי הלחם הנתוסף דלא הותרה מכללו ולא דמי לנסכים וכמש"כ והוה כמו מנחת חוץ לארץ קודם לעומר ולכך כתב רבינו דהורצה מחמת ספק וא"ש. והנה אם נימא דגם מנחות של חו"ל לא יביא קודם לשתי הלחם זה יהי' תליא גם כן אם יש שם שדה וקרקע על חו"ל ובאמת נ"ל דאף למ"ד במנחות דף פ"ד דעומר בא מחוץ לארץ מ"מ שתי הלחם לענין שיתיר אח"כ להביא מנחה חדשה לא דהך דין לא שייך כלל בחו"ל ואינו מתיר ועיין מנחות דף ע"ז ע"ב דאמרינן דאינו בא מחו"ל ושם דף ס"ט ע"ב גבי חטים שירדו בעבים ודף נ"ט ע"א ודף מ"ה ע"ב בתוס'. עכ"פ י"ל דחו"ל אינו בכלל שדה ועיין סוטה דף מ"ה ע"א דאמר שם דר"י לא ס"ל כאן דרשה דשדך וגם הא זה הוה כמו עפו עומרים לשדה חברו דכעת הוא שדה אחר וצ"ל דס"ל לר"י דכמו דאמרינן בירוש' פ"ב דחלה גבי כניסתן לארץ דלמפרע נתתיו ה"נ לגבי גר שנתגייר יסבור ר"י דהוה כמו למפרע נעשית א"י כיון דלא יצא מרשותו ונ"מ לגוי שקצר שדהו ומכר שדהו והפירות לישראל י"ל דפטור מן השכחה של עומרים גם לר"י וכן משמע מלשון הספרי פ' תצא פסקא רפ"ב ועיין בר"ש פ"ד מ"ה גבי הקדש לר"י ע"ש ובאמת גבי ישראל כה"ג אם לקח פירות קצורים והשדה אם חייב בשכחת העומרים והנה בהך דפ"ה מ"ה הובא בדברי רבינו לקמן בפ"ו הט"ו שם רק לקח התבואה הנקצרת בלבד ולא השדה ובאמת שם בהך דין דהמקבל שדה אם ר"ל שרק אסור בהלקט שכחה שנותן בעבור השליש שלו ומשום דהוה כמו הקוצר מקצת שדהו ומכר את שדהו עם הקמה שיש שם והעומרים נשאר אצלו שאסור בהמתנות עניים שמניח הלוקח על חלק שלו וכמבואר בירוש' שם ספ"א וספ"ב ואם אמר שליש מה שאתה קוצר הוה כמו הלוקח העומרים שמותר ליקח פיאה מה שנותן עבור העומרים שלו אך א"כ למה לא פשט זה בירוש' מהך משנה אך באמת י"ל דגבי המקבל לשליש וכן לגבי אריס כיון דהשדה משתעבד לו עיין ב"מ דף ע"ג ודף ק"ו ע"ב גבי שדה שלקתה בעומריה ושם דף ק' ע"ב ודף ל"א ע"א וב"ב דף ס"ט ע"א די"ל דזה הוה כמו שיש לו חלק בהשדה גם לאחר קצירה ואסור בכל ועיין בהך מחלוקת בחלה ספ"ד גבי ישראל שהי' אריסין כו' ומעשרות פ"ה וגיטין דף מ"ג ע"ב וכ"כ בזה. ובאמת זה תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' ב"מ דף י"ב ע"א ד"ה ואבוה אם משום שיש לו חלק בשדה או משום דהמתנות עניים נתנות על הקמה שלו וא"כ גם בהמתנות עניים של החלק בעה"ב ג"כ אסור ועיין בהירוש' כאן פ"ה ה"ה דאם מכר לו קמה האיסור הוא משום קצירך ונ"מ כך דהנה מוכח בתוספ' כאן פ"ג דאף למ"ד דלא ילקט בנו אחריו זה רק בשיש לו חלק בשדה אבל גבי אריס ומקבל קמה לקצור בנו מותר ללקוט אחריו והטעם כך דאף דקי"ל דלית לי' זכיה לנפשו זה רק בדבר שהאב יכול לזכות בו אבל בדבר שאין האב יכול לזכות בו לא שייך זה ועיין בקדושין דף כ"ג ע"ב ע"מ שאין לרבך ובירוש' שם אך זה רק בדבר שהאיסור הוא רק על הזכיה אבל הך דלהזהיר את העני על שלו האיסור גם על הלקיטה ועיין בר"ש כאן פ"ד מ"ט. ובהך דב"מ דף צ"ב ע"ב איסורא לא זכה לו רחמנא ושם דף צ"ו ע"ב ובזה א"ש לשיטת רש"י דמו"ק דף י"א ע"ב דאבל אם הוא משועבד קודם אבלותו היכא דאינו יכול לחזור בו מותר לעשות מלאכה ואמאי הא מבואר במס' שמחות דאם האשה אבלה אסורה לעשות מלאכה לבעלה ולמאן דפליג על ר"ה וס"ל דאינה יכולה לומר איני ניזונת כו' וע"כ משום כיון דזה תקנת חכמים איסורא לא זכו לו ואינה משועבדת לו אז. ועיין בהך דיבמות דף ס"ו ע"ב בהך דאיצטלא דזה הוה ג"כ בגדר הקדש ובתוס' ב"ק דף צ' ע"א. וא"כ לפי"ז אם קצר מקצת שדהו ומכר את שדהו יכול הבן של מוכר ללקוט מה ששייך להעומרים לכ"ע. והנה גבי בכורים מבואר בדברי רבינו פ"ב מהל' בכורים הי"ד דהלוקח פירות תלושים עם הקרקע צריך להביא בכורים ועיין תוס' גיטין דף מ"ז ע"ב דמבואר שם דאינו קורא ע"ש בד"ה מתה וכמש"כ הרשב"ם ב"ב דף קל"ו ע"ב ד"ה מביא וכמו גבי שליח דמן האדמה אשר נתת לי לא מצי אמר וזהו ג"כ כונת הגמ' ב"ב דף פ"א ע"א גבי הך דר"מ הי' מחייב אף בלוקח פירות מן השוק ע"ש ור"ל ואח"כ קנה הקרקע והאי דנקט שם מדקתני משנה יתירא ר"ל משום דזה מבואר שני פעמים בפ"א דבכורים במ"ו ובמי"א ומה דמקשה שם הוא משום דמסיים שלא קנה קרקע אך זה רק לקריאה אבל להביא ודאי צריך וגם יש לחלק בין אם קנה הפירות עם הקרקע בב"א בין אם קנה זא"ז דהוה גדר דיחוי דכבר נדחו מעת שקנה הפירות וזהו דדייק שם התוס' בגיטין ואח"כ קנה קרקע והנה גבי נכרי פליגי בזה רבינו והר"א ז"ל בפ"ב מהל' בכורים הט"ו אם לקח ממנו אם בכרו ברשות הגוי ומשמע שם דאף בתלוש כן ולקמן אבאר זה. וגבי שכחה נ"ל דזה ר"ל ריה"ג בספרי פ' תצא שם במה שאמר מכלל שנאמר כו' ור"ל דאף אם מכר ישראל לישראל פירות תלושים עם הקרקע פטור משכחת עומרים כיון שאין לו קציר. אבל זה ודאי גם ר"י מודה דאם לקח מן הגוי פירות תלושים עם הקרקע פטור משכחת עומרים ולא מחייב רק בגר וכמש"כ גם י"ל דר"י לא מחייב רק בישראל שמסר שדהו לגוי וקצרן הגוי ואח"כ נתגייר ועיין לקמן פ"ה הכ"ה בדברי רבינו גבי עוללות ולקמן אבאר זה. ובהך דנגעים פי"ב מ"א גבי הלוקח בתים מן הגוי דמשמע דאם נולד בו נגע קודם שלקח הבית יש עליו שם נגע אח"כ ע"ש וכן גבי בגד בפי"א מ"א ע"ש בר"ש וברש"י הוריות דף י' ע"א דכ' שם דגם נגעי בתים נתמעט אם נולד הנגע לפני הדבור רק לאחר הדבור ולכאורה קשה הא הוה קודם ביאה לארץ וגם קודם ירושה וישיבה דלא מטמא בנגעים כמבואר ביומא דף י"ב ע"א ולא שייך בזה חילוק הר"ש גבי בגד דהא גבי בית הפטור הוה מחמת גוף הבית שאין עליו שם א"י וראי' לזה דהא פסק רבינו שם בהל' טו"צ פי"ד הי"ג דבית שמקצתו של גוי ומקצתו של ישראל אין בה טומאת נגעים ומשמע אף בצד של ישראל וע"כ משום דפקע מהגוף לא מחמת רשות הגוי אך י"ל דכיון דבעי בבית ד' כתלים כמבואר נזיר דף ח' ע"ב וכ"מ ולכך צידו אחד של גוי הוה כמו חסר שני הכתלים ואין עליו שם קיר קירות ועיין תוס' מנחות דף ל"ח ע"א גבי תכלת ולבן דאף דלא יצא ידי תכלת מ"מ שפיר מהני לענין שיוצא בהלבן ושם דף ט"ו ע"א גבי פיגול לאכול ממנה מלחמה ע"ש ובזה א"ש מה דמבואר בירוש' פ"ב דמכות ובתוספ' דהפרישו לשעה גמלא לערי מקלט דמבואר בערכין דף ל"ב ע"א דהיתה מוקפת חומה וא"כ א"א שתהי' עיר מקלט כמבואר שם דף ל"ג ע"ב וצ"ל דלענין זה עכ"פ מהני ההפרשה כשיהא ששה ויכשרו ע"י זה הני דבעבר הירדן וכעין דאמרינן בסוכה דף י"ט גבי אויר סוכה וטיט הנרוק ועיין בדברי רבינו בהל' תרומות פ"א ה"ב למה חלק יהושע את הארץ עד שלא כבשה ואמר שם כדי שלא יהא כיבוש יחיד ואף דעדיין לא נכבש הכל כמבואר בירוש' שביעית פ"ו ה"א דכ"ז שלא קנו כולה לא נתחייבו מ"מ מהני החילוק אף קודם הכיבוש להני מה שכבשו תחילה. אך כאן גבי מנוגע לא ס"ל כן ויהי' לפי"ז נ"מ לגבי בגד של שותפות של גוי וישראל שפיר מטמא בנגעים ולא דמי לשל גמלים ושל רחלים כמבואר בפי"א דגבי מחצה על מחצה הוה מחלוקת דר"ש ורבנן אך שם מיירי שטוה החוטים מצמר גמלים וצמר רחלים וכ"כ בזה לעיל בהל' כלאים די"ל דהטעם דר"ש דמטהר משום דספק נגעים להקל אבל אם הוה חציו של גוי וחציו של ישראל מטמא בנגעים משא"כ בבתים וכמש"כ כאן גבי פיאה בשותפות עכו"ם ובזה א"ש ג"כ מ"ש התוס' חולין דף קל"ו ע"א ד"ה ביתך דהא בעי קרא למעט שותפות עכו"ם גבי מזוזה ועיין רש"י יומא דף י"א ע"א ד"ה אבולא דרק אם היו רוב ישראל חייב והטעם משום דכיון דבעי ב' מזוזות הוה כמו שחסר מזוזה אחת עיין מנחות דף ל"ד ולכך לא צריך קרא על זה ועיין בכורות דף ג' ע"א ולימא לו שקול אזנך כו' וחולין דף קל"ה ע"ב דערב לאו בר חיובא ושם בעי קרא ועיין בכורות דף ט' ע"ב דמ"מ אין בו קדושת הגוף גם לר"י ותמורה דף י"א ע"ב ע"ש. אך י"ל דברי רש"י בהוריות הנ"ל דהא דנתמעט בתים של חו"ל ושל א"י עד שלא חלקו זה רק משנכנסו לארץ אבל קודם לזה לא וכעין זה ס"ל להתוס' מנחות דף מ"ה ע"ב ד"ה קרבו לחד תירוצא דבמדבר היו יכולים להקריב עומר ושתי הלחם אף דאח"כ נתמעט חו"ל עיין מנחות דף פ"ד ע"א דאדרבא למ"ד דעומר בא מחו"ל צ"ל דלא נצטוו רק לאחר כניסתם לארץ וברש"י קדושין דף ל"ח ע"א גבי שלש מצות ובר"ש פ"ב דחלה וכ"כ בזה ויהי' נ"מ לגבי בית של גר תושב אם מטמא בנגעים דגבי בגד מטמא כמש"כ הר"ש ז"ל בפי"א דנגעים ועיין תוס' יבמות דף ס"א מה דהקשה שם גבי אדם מחירם דקרו לו אדם ועיין תוס' ע"ז דף כ' וביבמות דף כ"ג דהוה ג"ת ועיין רש"י סנהדרין דף ע"ה ע"א גבי עמיתך ובירוש' פ"ח דיבמות גבי אונאה וב"מ דף קי"א ע"ב ובמש"כ רבינו בפ"ד מהל' שקלים דאין מקבלין ממנו נדבה לבנין הבית ולענין בתים מנוגעים מאי אם נימא דהבתים נפקעים מתורת א"י ה"ה גבי ג"ת כן וכן יהי' נ"מ גבי מתנות עניים עיין לעיל פ"א ה"ט דרק גר צדק ומ"מ אם ליקטן גר תושב י"ל דלא פקע מהם דין לקט שכחה ופיאה לענין מעשרות וכמו גבי נכרי בגיטין דף מ"ז ע"א ועיין מ"ש רבינו בהל' מלכים פ"י הי"ב וב"ק דף קי"ג ובירוש' פ"א דמו"ק דהי' מקום קבורה לג"ת אף דלגוי אין נותנין קבורה בא"י כמבואר בירוש' פ"א דע"ז לא תתן להם חניה בארץ ולגרים איתרבי מקרא דיש להם קבורה כמבואר בספרי פ' בהעלותך פסקא ע"ח וכן הוא מוזהר על חתנות עם נכרי ועיין יבמות דף ק' ע"ב לא תנסוב נכרית כו' וע"ז דף ל"ו ע"ב וסוטה דף י' ע"א גיורת אני ע"ש. ובזה יש ליישב דברי התוספ' פ"ד דפיאה דעניי גוים אין מאמינים להם וכ"כ בזה דמאי נ"מ אם מאמינים להם הא אם לקטו הם חייבים במעשרות אך י"ל דמיירי בג"ת וכמש"כ. ובאמת לפי מש"כ בהל' מאא"ס פי"א ה"ה במה דמבואר בתוספ' דזבים דגם ג"ת דינו כעכו"ם לענין גזרה ואם ר"ל אף בסתם או רק אם ראו ויהי' נ"מ אף למה דק"ל בנדה דף ל"ד דקריו של עכו"ם לא גזרו עליו י"ל דזה רק מחמת טומאת ש"ז אבל אם נימא כמ"ד דש"ז הוה בגדר מעיין עיין ב"ק דף כ"ה ע"א למ"ד מק"ו וגם אליבא דר"י דאמר משום ציחצוחי י"ל דזה טעם דלכך הוה מעיין ודלא כהך מ"ד דנזיר דף ס"ו ע"א ועיין רש"י נדה דף מ"ו ע"א דמוכח דס"ל דהוה מעיין ויהי' ג"כ נ"מ לש"ז של מצורע אם מטמא במשא כמו ראי' ראשונה דנדה דף ל"ד ע"ב ועיין כריתות דף ח' ע"א דהוה רק כמו ש"ז וכן נ"מ לזב או מצורע פחות מבן ט' וראה קרי אם עכ"פ טמא משום מעיין ועיין ב"ק דף כ"ה ע"א מה דמקשה שם אי במגע הא לא גרע מקרי דעלמא ואמאי לא משני דנ"מ לפחות מבן ט' אך י"ל דזה ג"כ י"ל דיו לבא מן הדין כו' ועיין תוס' נדה דף נ"ה ע"ב ד"ה כי איצטריך ועיין בהך מחלוקת דמכשירין פ"ו מ"ו אם ש"ז מכשיר ומ"ש רבינו בהל' מטמא מו"מ פ"א הי"ד דמטמא משום ציחצוח גם במי רגלים הוא ג"כ טעם למעיין וכעין הך דנדה דף נ"ה ע"ב גבי מי האף לרב ע"ש ובתוספ' פ"ג דזבים דאמר שם טעם ש"ז משום מ"ר וכ"כ בזה בח"א בהל' אס"ב ועיין נדה דף י"ט ע"ב מה דפליגי ר"מ ורבנן אם דם ירוק מכשיר ור"ל כך דהנה עיין נדה דף ט"ז ודף כ"ב ודף מ"א ע"ב ודף ס"ו ע"א ודף ע"א ע"א גבי מקור מקומו טמא והנה רבינו ס"ל בהל' אס"ב פ"ה ה"ו ופ"ח הי"ד ובפ' י' ה"ה ובהל' מטמא מו"מ דמקור מקומו טמא רק בדם הבא ממקור אבל דם שאינו מן המקור אינו מטמא כלל והטעם דכיון דקיי"ל דמקור מקומו טמא הוה כמו לדידן דפסקינן כב"ה דדם טהרה של מצורעת טמא ור"ל דמי שהוא טמא כל הדמים שיש עליו שם דם הוא טמא כמו מעיין עיין תוס' נדה דף ל"ד ע"ב ד"ה אם ויהי' נ"מ ג"כ לדם קושי אם הוא מטמא כמו דם טהרה עיין תוס' נדה דף ל"ז ע"א ד"ה דבר. וה"ה גבי מקור כיון דהוא טמא כל הדם שיוצא ממנו הוא טמא רק מה שאינו בגדר דם אינו טמא וזהו דר"ל נדה דף ל"ב ע"ב למעט אשה מלובן ע"ש בתוס' ולמה לן קרא אך ר"ל דלא הוה גם גדר מעיין וכן ירוק לדידן והך מקור שהזיע לא ר"ל כפי' רש"י דהיינו דם לבן רק דר"ל שלא ראתה רק הזיע אבל הי' עליו מראית דם דאז הוה כמו מעיין של המקור וכמו בלא הרגשה ואז אינו מטמא רק לח וכמו דם טהרה של מצורעת וכן דם טוהר של יולדת שלא טבלה ומש"כ רש"י במשנה דף ל"ד דזה רק מדרבנן זה רק לב"ש אבל לב"ה הוה מה"ת עיין ברש"י דף ל"ה ע"ב ד"ה אמאי ובפיהמ"ש לרבינו אבל דם הירוק ס"ל לרבינו דאינו בא מן המקור אך דם הירוק של זבה או של מצורעת י"ל דיש עליו שם משקין טמאין ושפיר מכשיר אף לדידן כמ"ש רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"י ה"ה ועיין תוס' כריתות דף י"ג ובדברי רבינו פט"ו בהל' טומאת אוכלים ה"ח ובמס' טבול יום ספ"ג דהוה מחלוקת גבי טבול יום ע"ש ועיין בירוש' נדה פ"ב ה"ה וט"ס שם ובמה דפליגי בפ"ו דמכשירין מ"ז גבי דם הנפל אם הוא מכשיר וטמא וזהו כונת הירוש' נזיר פ"ז ה"ב גבי נפלים אם יש להם רקב דאמר שם מ"ד דמם מטמא ברביעית ור"ל הנך דמכשירין ועיין תוס' נדה דף כ"ז ע"א דאין עליו שם מת ולקמן אבאר זה. עכ"פ י"ל דעל ש"ז אם אין בו טומאת עצמו מ"מ יש עליו דין מעיין אך אז רק אם ראה ולא סתם וזה יהי' הדין גבי ג"ת דמחמת ע"ז אין עליו עיין ע"ז דף ל"ו ע"ב ומחמת חתנות שפיר גזרינן וכ"כ בזה בהל' מא"ס. ובאמת י"ל דגבי בתים של גוי בנגעים כיון דקי"ל בעירובין דף ס"ב ובירוש' שם דדירת של נכרי הרי היא כדיר של בהמה ולאו שמיה דירה כלל וא"כ הוה כמו קירות האבוס דאינו מטמא בנגעים כמבואר בפי"ב דנגעים מ"ד וא"כ לא שייך לומר בזה דהוה פטור בגוף הדבר משום דהוה חו"ל. משום דאין זה נכלל בכלל בית כלל ולא שייך על זה הפטור ולכך אח"כ שקנה ישראל יראה כבתחילה ובאמת קשה למה נקטה המשנה בנגעים רק בלוקח אמאי לא נקט כה"ג גבי גר שנתגייר וכמו כאן גבי מתנות עניים וצ"ל דלגבי הגר הוה קודם הדבור וגם גבי נגעי בתים ובגדים כן ולא מטמא כלל משא"כ כאן גבי מתנות עניים דלא נתמעטה:

1 בכורים לפירא - לחיטין התלויין בהם בכורים:

2 למזבח קאמרינן - שלא יאכל מזבח קודם להם חיטים חדשים והכא אכל ליה מזבח עומר מפירי דהא שתא דמהך שתא נינהו דבחדא שתא גדלו ביחד ועומר שרינהו לאכילת אדם ושתי הלחם שרינהו להביא בכורים מפירות האילן:

« רש"י על מנחות ס״ח ע״ב:כ״ו רש"י על מנחות ס״ט ע״א:ב׳ »